חידושי רמב"ן על חולין ע״ד

1 הא דאמרינן ולהאי תנא דפריך טרפה דשחי' מטהר' מנ"ל. תמוה הוא, שהרי סיפא של ברייתא דפרכה קתני הכי בהדיא ת"ל מן הבהמה יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה, ואיתא בספרא שמיני י'. ומכאן יש ללמוד שאין בעלי הגמ' שונין ספרא ושמע השומע מקצתה של ברייתא ולא שמע סופה כמ"ש ביבמות היכא תני לה בת"כ וכו' אלמא ר' יוחנן לא הוה ידע ליה עד דגמריה מר"ל והיינו דאמרינן ואמרי לה במתניתין שיש מן התלמידים ששנאה והזכירה בבית המדרש או שמא במקום אחר היא שנויה דלא מסיים בה מן הבהמה מקצת בהמה אינה מטמאה וכו' והך דספר' לא שמיע ליה.

2 הא דתנן בן ט' חי טעון שחיטה לר"מ. פירש"י ז"ל דטעמיה דר"מ משום דקסבר חדשים קא גרמי לשווייה בהמה באפי נפשה ולרבנן חדשים ולידה גרמי דמרבי להו להתירא מכל הבהמה תאכלו ולדבריו תמוה הוא לר"מ מצא בה בן ט' מת דרישא אמאי שרי והא כלו לו חדשיו קודם שמת וחדשים גרמי ליה לשוייה בהמה באפי נפשה ולאו קו' היא דכל דליכא שחיטה בגופו מודה ר"מ דמתרבה מכל הבהמה תאכלו אבל בן ט' חי דאיכא שחיטה בדידיה לא מרבה ליה ר"מ. ובתוס' מפרשים דלא אמרי' חדשים גרמי אלא כשיצא לאויר העולם קודם מיתה ואפי' מת לאחר שחיט' אמו מותר לר"מ, ואינו נכון.

3 ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו אוסר בדמו. פי' וחייבין עליו כרת דלית ליה לרבי יוחנן אליבא דר' יהודה כל היכא דלא מחייב אדם אנפש לא מחייב אכל דם וכדם התמצית דמו אבל לדידן לא קי"ל כרבי יוחנן בהא משום דלית' לדרבי יהודה אלא דמו אסור ואין חייבין עליו כרת אלא כדם האיברים א"נ כדם התמצית והכי נמי תניא בתוספתא ודמו כדם האיברים ואין חייבים עליו ומני רבנן היא ד ומה שכתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו לא לענין כרת כמו שנאמרה בגמ' אבל ראה לאסור דמו ע"פ הגמרא ותפס לעצמו הלשון האמור בה או שמא מאי אוסר בדמו דקא"ר יוחנן באזהרה ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי.

4 מאי דעתיך דילפת שה שה מפסח. פירש"י ז"ל וגבי פסח פסול משום יוצא דופן דקי"ל בקדשים כי יולד פרט ליוצא דופן. ובתוס' השיבו דאי אפשר לומר כן דא"כ לר"מ היאך פודין בו דאמרן שה מעליא הוא אלא מפסיל מטעם שחוטה דאין פודין בשחוטה כדאיתא בבכורות ותמהני שהרי ע"כ יוצא דופן הוא ולא קרינן כי יולד ויפסל אפי' לר"מ. לפיכך נ"ל כדברי רש"י ז"ל, ומעיקרא מקמי דתיסק אדעתין ג"ש דשה שה מפס' הו"א דלר"מ שה מעליא הוא דהא לאו בשרא בדיקולא הוא אבל השתא דקאמרינן ג"ש אפי' לר"מ עלה אין פודין בו כלל ורב אשי ה"ק ליה למר זוטרא מאי דעתיך דודאי שה הוא דמסתברא דלאו בשרא בדיקולא הוא כיון דרהיט ואזיל אלא מטעם ג"ש ילפת לה ואפי' לר"מ נמי א"כ אימא זכר תמים לגמרי ובן שנה ופריק תפדה תפדה ריבה.

5 הא דאקשי' א"ה אפי' כל מילי. ופריק א"כ שה שה מאי אהני לך ואי קשיא אימא איפוך אנא מסתברא בן פקועה הו"ל למעוטי שאינו קרוי שה דכבשרא בדיקולא דמי כך פירש"י ז"ל והיינו לרבנן וי"ל אפילו לר"מ נמי דמה מצינו בשאר כל הקדשים שבן פקועה אינו נוהג בו אף כאן אין בן פקועה נוהג בו.

6 מהו למנות בו א' וב'. פי' ככל עובר שניתר בשחיט' אמו כגון בן ח' בין חי בין מת שניתר בשחי' אמו ובן ט' מת לר"מ או חי לרבנן. ואיכא דרמו אשמעתי', כיון דאמרי רבנן מגע טרפה שחוטה שאינו נוהג אלא במוקדשים מאי הכשר בעי הא חיבת הקדש מכשרתן ולאו מילתא היא דמדר"מ מיהת קשיא ועוד שכל שאינו ראי' ליקרב ע"ג המזבח ולא נראה מעולם אין חיבת הקדש מכשרתו. אלא איכא למידק היכי אוקימנא דאתכשר בשחי' וכדר"ש הא ר"מ לית ליה דר"ש דתנן הוכשרו בדמיה. וי"ל ר"מ סבר שחי' מכשרת ודם מכשיר ור"ש סבר שחי' מכשרת ולא דם. והא דתנן לג,א ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבו' לפי שלא הוכשרו בדם מני רבנן היא דאמרי דם מכשיר ולא שחיטה וג' מחלוקות בדבר.